<h1>המאורות</h1>
<h2>דף עג:</h2>
כתיב [ויקרא כ"ג] אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא לכם ועניתם את נפשותיכם וגו'. לכך שנו חכמים יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. הני חמשה ענויין כנגד חמשה ענויין שבתורה, שבת שבתון, בעשור, ואך בעשור, והיתה זאת לכם לחוקת עולם. קראי חמשה הוו ואנן שיתא תנן. שתיה בכלל אכילה היא שנאמר ואכלת לפני י"י אלקיך במקום אשר יבחר מעשר דגנך תירושך ויצהרך, תירוש חמרא הוא וקא קרי ליה ואכלת, וכתיב נמי ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם. יין ושכר משתיה הוא, וקא קרי ליה ואכלת. וכל הני ענויין מדרבנן נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי בגמרא [ע"ו ע"ב], ומיהו אינן אסורין מן התורה, חוץ מאכילה ושתיה שחייב עליהן כרת. האוכל ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה חייב. והיא פחות בכביצה. ירושלמי [פ"ח ה"א] צריך למעך חללה, דאי לא כן ליתני כמוה וכגרעינתה וכחללה. גרסינן בתוספתא [פ"ד ה"ד], אכל וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין, אם לאו אין מצטרפין. שתה וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתית רביעית מצטרפין, אם לאו אין מצטרפין. תימה מהר"ם שלא ביאר ממיעוך חללה, גם מהרי"ף וההשלמה שלא הזכירו מזה כלל.
השותה מלא לוגמיו חייב. ואסיקנא דלאו דוקא מלא לוגמיו ממש, אלא כל שאילו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו. וזהו פחות מרביעית לוג. אבל מלא לוגמיו הוא יותר מרביעית. השלמה, ומלא לוגמיו דקא אמרינן הוא לפי מה שהוא אדם, מלא לוגמיו של שותה, עוג מלך הבשן מלא לוגמיו דידיה, ושאר כל אדם כל אחד ואחד מלא לוגמיו דידיה, דקים להו לרבנן דלא מיתב דעתיה בציר מהכי. אבל בכותבת אחד עוג ואחד כל אדם שוין בו, דכולהו מיתב דעתייהו בככותבת, מיהו דכולי עלמא טובא ועוג מלך הבשן פורתא. וכן בשר שמן בככותבת ולולבי גפנים בככותבת, מיהו בשר שמן מיתב דעתיה טובא ולולבי גפנים פורתא.
<h2>דף עז:</h2>
מדיחה אשה ידה במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת, גזרו עליו שיאכיל בשתי ידיו. מאי טעמא משום שיבתא, פירוש רוח רעה. אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו. ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. ואסור לסוך מקצת גופו ככל גופו. ואם היה חולה או שהיה לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. מי שנכנס לבית הכסא הרי הוא כמי שמלוכלך בטיט ובצואה משום מגע ומשום ניצוצות ורוחץ ידיו, שהרי אינו מתכוין להקר ולשום הנאה אלא לנקיות. כך כתבו הרב בעל העתים ורבים מן המפרשים, ונראין דבריהם, כדתנן [כ"ח ע"א] זה הכלל היה במקדש כל המיטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים, רגלים משום ניצוצות וידים דמצוה לשפשף. וכן דעת הראב"ד והרב דודי. וכן כתבו שמותר להעביר לפלוף שבעין במים, שאין לכלוך טיט גדול ממנו. מיהו נראה שאין לו לרחוץ אלא אצבעותיו, ואע"פ שנכנס לבית הכסא. ולענין נטילת ידים יכול לברך בנטילת אצבעותיו, הכי מוכח במסכת ידים [פ"ב מ"ג].
ההולך להקביל פני אביו פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה עובר במים עד צוארו ואינו חושש, ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חיפת חלוקו. וכתב ה"ר משה [פ"ג ה"ו] לפי שהוא עושה כדרך שעושין בחול. ועדיין יש לנו להוסיף ולברר הטעם כי היכי דלא ליתחזי כמשוא כשיוציא ידו מתחת שולי בגדיו ויגביהם שלא ישמטו במים, וכן פירש רש"י, ואפילו ישורו כליו במים. ואע"ג דבזבחים פרק דם חטאת [צ"א ע"ב] מוקמי בבגדי צמר או פשתן דשרייתו זהו כבוסו, איכא למימר הני מילי בבגד שיש בו כתמים שצריך כבוס אבל בגד נקי לא. אי נמי בכליו של עור. הרב אצל תלמיד בעיא ולא איפשיט ולחומרא.
שומרי פירות עוברין עד צוארן במים ואינן חוששין, וכן נמי שרי למיתי לפרקא, ולמיזל שלא תהא מכשילן לעתיד לבא, שאם לא תתיר להם לחזור לבתיהם לא יבאו למצוה. ובשבת דאיכא מנעל שרי למיעבד דרך מלבוש, אבל סנדל לכתחלה לא, דילמא משתמיט מיניה ואתי לאיתויי ארבע אמות. אסור לישב על גבי הטיט ביום הכפורים, ובטופח על מנת להטפיח. מותר להצטנן בפירות וכן בקרא ובינוקא ובכסא דכספא. כסא דכספא מליא אסור. וחסיר נמי אסור דילמא אתי לאזדרבויי. פירוש שמא יתנענעו המים וינתזו על בשרו. וכל שכן דפחרא דמשחל שחיל, פירוש לחלוחית המים עוברת דרך דפנו ונוגע לבשרו. ערב יום הכפורים שורה מטפחת במים ועושה אותה כמין כלים נגובים, שלא יבא לידי סחיטה. ולמחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. וערב תשעה באב מקנח בה פניו ידיו ורגליו, ולמחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. ירושלמי [פ"ח ה"א], בתענית צבור מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו. ביום הכפורים מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר המפה על פניו.
<h2>דף עח.</h2>
החשוד בדבר נאמן על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו, כך כתוב בהשלמה. ויש שפסקו שהחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, כרבנן דפליגי עליה דרבן גמליאל [בכורות ל"ה ע"א]. ושמעינן מהכא לדברי הכל, דאותן החשודין על גבינה של גוים אין ראוי לסמוך עליהם לקנות ולאכול מגבינה שלהם, שהרי אין נאמנין על של עצמן. וכן בכל חשד איסור, אבל בדבר שמקצתן נוהגין בו איסור ומקצתן נוהגין בו היתר כגון אכילת הדבק והדג הנקרא רוס נאמנין אפילו על של עצמם ויש לו לנוהג בו איסור לסמוך עליהם כשיאמרו שאינו מן הדבק. וכן כל כיוצא בו. והם אסורים להטעותו כיון שזה נוהג בו איסור, וחייבין משום לפני עור לא תתן מכשול.
<h2>דף עח:</h2>
מותר לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים, וכן בתענית צבור. וכן בדחיטי ובדהוצי ובדכילי, פירוש סנדל של קש חטים, וכן כל כיוצא בהם. הוצי, בדים של עצים דקים. סנדל של עץ מנעל הוא. ודוקא במחופה עור, השלמה. ונראה לסברתו, דאי אינו מחופה עור הרי הוא כסנדל של שעם ושל הוצי. וצריך עיון לסברתו עם מה שכתב במסכת יבמות בפרק מצות חליצה [ק"ג ע"א]. אך לפי סברת הרי"ף והר"ם [הלכ' יבום פ"ג הי"ט] נראה כן דדוקא מחופה עור הוי מנעל, אבל אינו מחופה עור לא. התינוקות מותרין בכולן, באכילה ובשתיה ברחיצה ובסיכה, חוץ ממנעל וסנדל.
המלך והכלה ירחצו את פניהם. מלך דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך, כלה כדי שלא תתגנה על בעלה. וכמה כל שלשים יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. וה"ר יצחק אבן גיאת כתב דמלך וכלה אסורין כרבנן. אך הרי"ף כתב כמו שכתבנו, ונראין דבריו. ומבעי ליה לאיניש ליקורי נפשיה ביומא דכפורי בכסות נקיה, דדרשינן [שבת קי"ט ע"א] מאי דכתיב ולקדוש י"י מכובד, זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה. החיה תנעול את הסנדל משום צנה. (וכל) [וכן] מחמת עקרב מותר.
<h2>דף פ:</h2>
אכל אומצא במלחא מצטרף, וכן ציר שעל גבי ירק מצטרף.
האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור. מאי טעמא, אשר לא תעונה כתיב והאי איתזק ליה. היכי דמי, כגון שאכל לילי יום הכפורים על השובע שהיה שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה ושלא להנאה אלא להיזק.
<h2>דף פא.</h2>
אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור, אבל לכתחלה אסור.
שתה ציר או מוריס פטור. ודייקינן עלה בגמרא הא חומץ חייב ואפילו חי וכל שכן מזוג, כך כתוב בהשלמה. וצריך עיון בגמרא, דהתם נראה דרבי מאיר היא דאמר חומץ משיב את הנפש ואפילו חי. אבל רבנן נראה דלא מודו בחי. והר"ם [הלכ' שביתת עשור פ"ב ה"ו] כתב דחומץ חי פטור. חצי שיעור אסור מן התורה, מיהו ליכא מלקות פחות מכשיעור אבל מלקין אותו מכת מרדות דרבנן. וכיון דקיימא לן דחצי שיעור אסור, אם נשבע שלא יאכל מנבילה חצי זית לא חיילא עליה שבועה כלל לא לקרבן ולא למלקות. אבל לדבר שאינו אסור אלא מדרבנן, כגון שמנו של גיד וכיוצא בו, אם נשבע שלא יאכל ועבר ואכל חיילא עליה שבועה, דלאו מושבע מהר סיני הוא, חוץ משבועת העדות דלא חיילא על משחק בקוביא אע"ג דלא מפסיל לעדות אלא מדרבנן, דכיון דרבנן פסלוה לאו בר הגדה הוא ולא קרינן ביה אם לא יגיד. ותימה הוא על הר"ם שכתב (בספר) [בפרק] חמישי בספר הפלאה [ה"ז], שאם נשבע על פחות מכזית נבלה שלא יאכלנה ואכלה חייב, שאינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני. וכאן כתב בפרק שני בהלכות שביתת עשור [ה"ג], שחצי שיעור אסור מן התורה אלא שאין בו כרת, וצריך עיון. ועוד כתב שם ה"ר משה [שם פ"ה ה"ח], שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב בשבועה. ויש לפרש בזה דברי הרב שאמר חייב בשבועה, דמשבועת שוא קאמר, אבל אינו רוצה לומר חייב בשבועה שיהא חייב לקיים אותה שבועה, דמה נפשך אם חצי שיעור אסור מן התורה אין שבועה חלה עליו ואין לו לעבור בידים משום שבועתו. ואם אין חצי שיעור אסור מן התורה אלא מדברי סופרים, הרי הוא אסור לעבור על דברי סופרים. ולא מבעיא בשבועה שאינה חלה על איסור תורה, אלא אפילו נדרים שחלין על דבר מצוה כדבר הרשות, כגון מי שנדר שיצום בשבת או ביום טוב, שחייב לצום, אפילו הכי אינן חלין לעבור על איסור סופרים שעשו בהן חיזוק. ואם נדר שיצום בחנוכה ופורים ידחה נדרו מפני גזירתנו. וכן כתב ה"ר [משה] בפירוש בפרק ג' בהלכות נדרים [ה"ט]. אבל נראה שצריך שישאל על שבועתו ולחומרא. ואפשר שזה היה דעת הרב שאמר חייב בשבועה, ולא אמר חייב לאכול, כי באכילה ודאי אסור. וכי אמרינן דשבועה חיילא על איסורא דרבנן משום דלאו מושבע מהר סיני הוא, דוקא בנשבע לקיים את המצוה ולענין קרבן. אבל אם נשבע לעבור, כגון שנשבע שיאכל שמנו של גיד או חמץ בשמיני ספק שביעי וכיוצא בו, לא חיילא עליה שבועה ולא אמרינן שיאכל, אלא הרי הוא כמי שנשבע שיאכל חלב. וראיה לדבר זה מהא דאמרינן במסכת תענית [י"ב ע"א] אם גזירתנו קודמת לנדרו יבטל נדרו מפני גזירתנו. וכן נראה דעת רש"י לפי מה שפירש גבי האי שמעתא במסכת תענית. וכן דעת הר"ם בפרק ג' בספר הפלאה בהלכות נדרים [ה"ט]. מכל מקום לחומרא ראוי שישאל על שבועתו. אך אפילו אין לו לפני מי ישאל אין לו לעבור על דברי סופרים בידיו כלל, ואע"ג דבעידנא דקא עקר לאו דלא תסור מקיים עשה ולא תעשה דשבועה. והכי איתא בירושלמי במסכת ברכות [פ"א ה"ד], חומר בדברי סופרים מדברי תורה וכו'. ובמסכת ע"ז [ל' ע"ב] חביבין עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה. ובגמרא דריש פרק גיד הנשה [חולין צ"א ע"ב] יש להוכיח כמו שכתבנו.
ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, יכול בתשעה ת"ל בערב. אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה. הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום, שכן מוסיפין מחול על הקדש. אין לי אלא לפניו, לאחריו מנין, ת"ל מערב עד ערב. אין לי אלא יום הכפורים, שבת בראשית מנין ת"ל תשבתו. ימים טובים מנין ת"ל שבתכם, כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפניה בין מלאחריה. יכול יהו חייבין כרת על התוספת ת"ל וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא, על עיצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה. יכול יהו חייבין כרת על תוספת ענוי ת"ל כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה, על עיצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת ענוי. ובתוספת לא נתנו חכמים שיעור. וסגי בתוספת מעט, וכן כתב הר"ם [הלכ' ש"ע פ"א ה"ו]. ואע"פ שאכל סעודה המפסיק בה יכול לחזור ולאכול ולשתות אם יש שהות ביום לתוספת מעט. וכן נראה בביאור במדרש מגלת איכה. אבל אם קבליה עליה לתענית בפירוש נראה דאתסר ליה למשתי, כמו שכתבנו בפרק קמא במסכת תענית [י"ב ע"א]. ודוקא שקבלו בפירוש, אבל בסתם אע"פ שגמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד, כיון שלא הוציא בשפתיו לאו קבלה היא. ולדעת ה"ר זרחיה נראה שאפילו קבליה בפירוש יכול לחזור ולאכול, ובלבד שיפסיק כל שהו סמוך לשקיעת החמה, וכתב שכן נמצא בתשובות רבינו האיי גאון, ולא דמי לקבלת יום הכפורים כשאמר זמן מפני הברכה שהיא חמורה. והראב"ד כתב, מה שכתב הרי"ף בקבלת תענית לענין הפסקה מבעוד יום, דבריו מוכיחין בפרק בתרא דתענית [ל' ע"א] בברייתא, כל שהוא משום תשעה באב אינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואסור לרחוץ וכו'. נראה משם שהקבלה אוסרת להפסקה כדברי הרב, עד כאן. ויש בני אדם שרוחצים רגליהם אחר סעודה המפסיק בה. ואפשר לומר דכיון שדעתם מתחלה על זה, לא שמה הפסקה, וכתנאי הוא. וכיון שעדיין שהות ביום לשיעור הפסקה מותר.
<h2>דף פא:</h2>
כס פלפלי או זנגבילא פטור. ודוקא ביבשתא, דעץ בעלמא הוא. אבל ברטיבא חייב. אכל עלי קנים פטור, לולבי גפנים חייב. ואלו הן לולבי גפנים כל שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים.
<h2>דף פב.</h2>
התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותן קודם לשנה או שתים בשביל שיהיו רגילים במצוה, הא כיצד בבריא שתים בחולה שנה בין בתינוק בין בתינוקת. [תינוק] מבן אחת עשרה משלימין מדרבנן, בן תשע ובן עשר מחנכין אותן לשעות, ותינוקת בת שתים עשרה שנים ויום אחד ותינוק בן שלש עשרה שנה ויום אחד משלימין מדאורייתא. ובהשלמה כתוב דליכא השלמה מדרבנן שתי שנים קודם השלמת התורה.
עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מביאין לה רוטב עצמו. אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מביאין לה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ע"ז דתניא אם נאמר [בכל] נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, אלא לומר לך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך. גלוי עריות דתניא כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וכי מה למדנו לרוצח מעתה, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור. שפיכות דמים סברא הוא, דמאי חזית דדמא דידיה סומק טפי, דילמא דמא דחבריה סומק טפי. מיהו לחשינן לה קודם שנאכיל אותה, כי הא דההיא עוברה דארחה דאתת לקמיה דר', אמר זילו לחשו לה (דהיאר) [דיומא דכפורי] הוא ולחיש, קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך, נפק (מיניה) [מינה] ר' יוחנן. ההיא עוברה דארחא אתת לקמיה ולא לחיש, קרא עליה זורו רשעים מרחם, נפק (מיניה) [מינה] שבתאי אצר פירי. ונראה מהר"ם דדוקא בעוברה שהריחה ביום הכפורים לוחשין, משום דסגי לה בהמתנה עד הערב, אבל בעוברה שהריחה בשר איסור לא כתב הרב שיהיו לוחשין לה. ונראה מדעתו דאפשר דלא סגי לה בלחישה, כיון דלית לה תקנה בהמתנת זמן שתוכל לאכול בהיתר כמו ביום הכפורים והילכך לא נסכן אותה ואת עוברה. כך נראה לומר לפי מה שכתב הרב כאן [פ"ב ה"ט] ובספר קדושה בהלכות מאכלות אסורות [פי"ד הי"ד]. מיהו אפשר לומר דלוחשין לה שיתקנו לה לבשל או לצלות בשר כשירה ושמינה כמו זאת ואם תתיישב דעתה להמתין לה עד שיתקנו לה מוטב, ואם לאו נותנין לה עד שתתיישב נפשה. אבל אחר שתתיישב נפשה אין לה לאכול מן
האיסור כלל. וכן בחולה ביום הכפורים שיאמר הוא או רופא שצריך לאכול מאכילין אותו עד כדי הצורך. אבל אם די לו בגרוגרת אחת או בחתיכת לחם שיוכל להמתין עד שתחשך, באותה [אכילה] אין לו לאכול יותר, ואין אומרים כיון שהותר היום באכילה יאכל כל מה שירצה כדי שבעו וכן בשתיה. אלא אוכל מעט או שותה מעט יישוב דעתו
לפי הצורך שיוכל לעמוד באותה אכילה או שתיה עד הערב בלא סכנה. ואין לו לאכול ולשתות יותר. וכן במי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאירו עיניו, דוקא עד שיאירו עיניו ולא יותר.
<h2>דף פג.</h2>
חלה מאכילין אותו על פי בקיאין. חולה אומר צריך אני ורופא אומר אינו צריך או אפילו רופאין הרבה, שומעין לחולה, דספק נפשות להקל, ולב יודע מרת נפשו. חולה אומר אינו צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא, ולא אמרינן בהא לב יודע מרת נפשו, דילמא תונבא הוא דנקיט ליה. ואי אמר איהו ואחרינא בהדיה לא צריך ואמרו תרי אחריני צריך, מאכילין אותו על פיהם, דכי אמרינן תרי כמאה ומאה כתרי הני מילי בממונא אבל הכא ספק נפשות להקל. וכתב הר"ם במז"ל [פ"ב ה"ח], מקצת הרופאים אומרים צריך ומקצתן אומרים אינו צריך הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין, ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני. ובהשלמה כתוב דהיכא דשנים אומרים צריך, אפילו מאה אומרים אינו צריך מאכילין אותו, דתרי כמאה ומאה כתרי. אע"ג דבאומדן דעתא אזלינן בתר רוב דעות, הני מילי אומדנא דממונא אבל הכא ספק נפשות להקל. ואי אמר חולה נמי ותרי בהדיה לא צריך, ואמרי תרי אחריני צריך, מאכילין אותו, דתרי כמאה וספק נפשות להקל. גרסינן במסכת מנחות בפרק רבי ישמעאל [ס"ד ע"א], חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו עשרה גרוגרות פטורין ואפילו בזה אחר זה ואפילו הבריא בראשונה. חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות, ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחת, מייתינן שלש דקא ממעט בקצירה.
מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו. מיהו מאכילין אותו הקל, טבל ושביעית שביעית, טבל ונבלה נבלה. טבל ותרומה, אם אפשר ליה בחולי שיתקן את הטבל ודי לו בחולין לבד התרומה, מפרשינן תרומה ויהבינן ליה חולי. ואם צריך לו הכל, מפרשינן תרומה ויהבינן ליה תרומה וחולין, (וטבל) [דטבל] חמור מתרומה. ואפילו בשבת מפרשינן, דבהפרשה ליכא איסורא אלא מדרבנן, ובטבל איכא חיוב מיתה. ואפילו הזרעים הם מעציץ שאינו נקוב, שאין צריך לעשר אלא מדרבנן, ואיסור הפרשה גם כן מדרבנן, והוה לן למימר דמוטב שיעבור ממילא על איסור טבל מדרבנן ואל יעשה איסורא מדרבנן שיפריש אותה בשבת, אפילו הכי מפרשינן ליה כי היכי דלא אתי ליחלופי בטבל דעלמא. וקיימא לן אין מקיזין דם לסרונכי, עד כאן בהשלמה.
<h2>דף פג:</h2>
מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו לפי שאין בזה רפואה. ירושלמי [פ"ח ה"ה], ההוא דנשכיה כלב שוטה והאכילוהו מחצר כבד שלו ולא נתרפא. וסימני כלב שוטה, פיו פתוח, רירו יורד, ואזניו סרוחות, זנבו נתון בין יריכותיו, מהלך על צדי הדרכים, והכלבים נובחין בו, ויש אומרים אף נובח וקולו לא ישמע. ממאי הוי, רוח רעה שורה עליו, הילכך הורגו בדבר הנזרק כדאיתא ביומא.
<h2>דף פד.</h2>
החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות וספק נפשות להקל. חש בצפדינא שהוא כאב השינים עביד ליה סם בשבת, דמכה של חלל הוא, מתחלת בפה וגומרת בבני מעים. מאי סימניה, רמי דמא מככיה ואתי ליה דמא מדדריה, פירוש הבשר שעל השינים.
<h2>דף פד:</h2>
וכל ספק נפשות דוחה את השבת, ואפילו ספק שבת אחרת. היכי דמי, כגון דאמדוהו לתמניא יומי, ויומא קמא שבתא, לא אמרינן נעכביה עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבי, אלא מטילין לו מיד. וכן מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו, ואין אומרין נמתין לו עד שיבריא אלא מחמין לו מיד. וספיקא דוחה את השבת, ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת. ולא עושין דברים הללו לא על ידי גוים ולא על ידי קטנים, כלומר שנצוה להם לעשות ולא יעשו בו גדולים מפני חומרת שבת, דאיכא למיחש שמא יזלזלו בפקוח נפשות. ויש מפרשים דאיכא למיחש שמא יזלזלו בשבת, וכן פירש הר"ם פרק שני בהלכות שבת [ה"ג] שלא תהא שבת קלה בעיניהם אלא על ידי גדולי ישראל דוקא שהם יזהרו שלא יזלזלו בענין שבת. ויש מפרשים דהכי קאמר אלא אפילו על ידי גדולי ישראל והוא הדין לאחריני. והכי איתא בירושלמי [פ"ח ה"ה] אפילו בגדולים ואפילו בישראל, וצ"ע, וכן עמא דבר. ואין אומרין לעשות דברים הללו לא על ידי נשים ולא על ידי כותיים, אם יאמרו הם צריך. מפני שמצטרפין לדעת אחרת. ובתוספתא [שבת פ"ט ה"ז] אין אומרים יעשו דברים הללו על פי נשים ועל פי כותיים אלא מצרפין דעת ישראל עמהן. ורבינו שלמה גריס דברים הללו אין עושין לא על ידי נשים ולא על ידי כותיים, אבל מצטרפין לדעת אחרת. פירוש דברים הללו אין עושין על פי נשים הבקיאות ולא על פי כותיים הבקיאים שיאמרו צריך. אבל מצטרפין לדעת אחרת, שאם יאמר האחר עם האשה או עם הכותי צריך ושנים אומרים אינו צריך מאכילין אותו. וליכא לפרושי דאיכא תרי לבד האשה שאומרים צריך, דאם כן אין צריכין לאשה כלל דהא קיימא לן בהאי אומדנא תרי כמאה, השלמה. ואיכא דמקשו אי אשה בקיאה האי אמאי לא מחללינן שבת על פיה לצורך פקוח נפש כמו שמחללין על פי בקי, הא תנן [שבת קכ"ח ע"ב] וקורין לה חכמה ממקום למקום ואם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה שמן חברתה מביאה לה שמן. ואיכא למימר דשאני התם גבי חיה דאי אפשר אלא על פי אשה. ועוד שהנשים בקיאות באותו ענין יותר מן הרופא הבקי, אבל בשאר חלאים מילתא דלא שכיחא היא שתהא אשה בקיאה בהם כמו האנשים הרופאים. ולכך אין לנו להקל בכך וראוי שנחזר אחר אנשים הבקיאים. ומכל מקום נראה לומר, דהיכא דליכא ישראל בקי, שיש לנו לסמוך על אשה, ואפילו על גוי חכם אם יאמר צריך הוא, שנחלל עליו את השבת על פיו, דספק נפשות להקל. ויש מפרשים אין אומרים לעשות על ידי נשים ועל ידי כותיים, שיעשו הם התבשיל או מה שיצטרך מן המלאכות, שמא יאמרו בקושי מתירין פקוח נפש ומכשילין אותנו לעשות על ידנו. וזהו שמצטרפין לדעת אחרת, כלומר למינות ולטעות, עד כאן. ולא נראה פירוש זה לפי לשון התוספתא שכתוב בה על פי נשים ועל פי כותיים. משום הכי נראה כפירוש רש"י וכמו שכתבנו.
מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח. כיצד ראה תינוק שנפל לים פורס מצודה ומעלהו ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, ואע"ג דקא צייד כוורי. ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליא ומעלהו, והזריז הרי זה משובח, ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, ואע"ג דקא מתקן דרגא. ננעל דלת בפני התינוק שובר את הדלת ומוציא את התינוק, ואע"ג דקא מתבר ליה שיפי, ולא אמרינן דאפשר דיתיב בהאי גיסא ומכשכש ליה באמגוזי שמא מתוך כך יבעת התינוק ויסתכן. ופירש ה"ר משה פרק שני מהלכות שבת [הי"ז] שאע"פ שהוא מפצל אותה עצים שראויין למלאכה. מכבין ומפסיקין מפני הדליקה, ואע"ג דקא מכיך מכוכי ואפילו לחצר אחרת. לשון ה"ר משה [הלכ' שבת פ"ב הכ"א], אע"פ שהוא כובש דרך ומתקנה בשעת כבוי.
לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב, דאי איכא תשעה גוים וחד ישראל ופריש חד מינייהו ואזיל לחצר אחרת לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש אלא מפקחין מספק. והני מילי דפרוש מקצתייהו, אבל פרוש כולהו, שאין כאן עוד קבוע כלל, ונכנס אחד מהם לחצר שנפלה בה דליקה או מפולת, בההוא אזלינן בתר הרוב ואין מפקחין. כן הוא דעת הרי"ף והר"ם. ורבינו אפרים פירש בענין אחר. ורבינו שלמה פירש פרוש מקצתייהו, דלא (יתחזק) [אתחזק] בהו ישראל, אין מפקחין. פרוש כולהו, דאיתחזק בהו ישראל מפקחין. והראב"ד כתב דבפקוח נפש אפילו בתרי ספיקי מפקחין.
ומנא לן דפקוח נפש דוחה את השבת, דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהן. תנן התם [מכשירין פ"ב מ"ז], מצא בה תינוק, אם רוב גוים גוי, למאי הלכתא להאכילו נבילה, אבל להחיותו מצווין, שהרי מפקחין עליו הגל כדאמרינן לעיל ד[אין] הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. אם רוב ישראל ישראל, להחזיר לו אבדתו. מחצה על מחצה ישראל, למאי הלכתא לנזקים. [היכי דמי אילימא] דאי נגחיה תורא דידן לתורא דידיה, ניתי ראיה ונישקול. אלא דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן. פלגא משלם, ואידך פלגא לימא ליה זיל אייתי ראיה דלאו ישראל הוא ושקול.
<h2>דף פה.</h2>
מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל, מפקחין עליו. מצאוהו חי מפקחין עליו אפילו לחיי שעה. מצאוהו מת אין מפקחין עליו. עד היכן הוא בודק, עד חוטמו, אפילו מלמעלה למטה כיון דבדיק ליה חוטמו שוב אינו צריך דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפו. בדק ומצא עליונים מתים לא יאמר מתו התחתונים. מעשה היה ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים, פירוש בני אדם שנפלה עליהם המפולת. כי אפשר שמתו העליונים ואשר למטה מהן חיו, שלא נתרסקו כל כך, שהגינה קורה או אבן עליהם.
<h2>דף פה:</h2>
חטאת ואשם ודאי מכפרין. מיתה ויום הכפורים [מכפרים] עם התשובה. ותשובה מכפרת על עבירות קלות, על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה.
<h2>דף פו.</h2>
שאל ר' מתיא בן חרש את ר' אלעזר בן עזריה ברומי, שמעתי ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש. אמר לו שלשה חלוקי כפרה הן ותשובה עם כל אחד ואחד מהן. עבר על עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו מיד, שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו. עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'. עבר על כריתות ועל מיתות בית דין ועשה תשובה תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר ונגלה באזני י"י צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון. היכי דמי חלול השם, אמר [רב] כגון אנא דשקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. הרב ר' יצחק אבן גיאת. אבל באתרא דלא תבעי לית לן בה. ור' יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין. או דאמרי שרא ליה מריה לפלניא. אי נמי כגון שחביריו בושין משמועתו. בזמן שאדם שונה ודבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומר' עליו אשרי אביו ואשרי רבו שלמדוהו תורה, אוי להם לבני אדם שלא למדו [תורה], פלוני שלמד תורה ראיתם כמה יפים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ובזמן שאדם קורא ושונה ואין דבורו בנחת עם הבריות ואין מקחו ומשאו בשוק נאה ואינו נושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו ולרבו שלימדוהו תורה, אשריהם בני אדם שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה כמה מכוערין מעשיו, ודרכיו כמה מקולקלין, ועליו הכתוב אומר עם י"י אלה ומארצו יצאו. גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר שובה ישראל עד י"י אלקיך.
<h2>דף פו:</h2>
היכי דמי בעל תשובה, כגון שבא דבר עבירה לידו ופירש ממנה באותו מקום ובאותו פרק ובאותה אשה. פירוש זאת היא התשובה המעולה, אבל מכל מקום אפילו בשעת מיתה אם שב תשובתו מועלת, כמו שכתוב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, ומפרשינן לה בגמרא עד דכה עד דכדוכה של נפש. וכן כתבו הר"ם [הלכ' תשובה פ"ב ה"א] והראב"ד. כתיב מכסה פשעיו לא יצליח וכתיב אשרי נשוי פשע, כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו.
עבר עבירה אחת, פעם ראשונה מוחלין לו שניה מוחלין לו שלישית אין מוחלין לו שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. והתניא שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו, הא בצבור הא ביחיד. והני מילי בלא עשה תשובה, אבל בתשובה אפילו רביעית ואפילו מרד כל ימיו ועשה תשובה מוחלין לו. גרסינן בפרק סדר תעניות [ט"ז ע"א], אדם שיש בידו עבירה [ומתודה] וחוזר בה למה הוא דומה לאדם שתפס שרץ בידו שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו מיד עלתה לו טבילה, שנאמר ומודה ועוזב ירוחם, ואומר נשא לבבינו אל כפים אל א-ל בשמים.
עבירות שהתודה עליהם יום הכפורים זה אינו צריך שיתודה עליהם יום הכפורים אחר. ואם שנה בהן צריך שיתודה עליהם. ואם לא שנה בהן והתודה עליהן כל שכן שהוא משובח שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. ומה אני מקיים ככלב שב על קיאו שונה באולתו, כי הא דאמרינן כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, כלומר נעשית לו כהיתר. והר"ם [הלכ' תשובה פ"ב ה"ח] כתב חוזר ומתודה עליהם ביום הכפורים אחר, וצריך עיון.
וצריך לפרוט את החטא, שנאמר ויעשו להם אלהי זהב. הני מילי בינו לבין עצמו, פירוש שצריך שיפרוט החטא בפיו או בלבו, וכן כתב הראב"ד בדרשה [ליוה"כ] דבלבו סגי, אבל בפני רבים מתודה עליהם סתם, וטוב הוא שלא יפרסם חטאו כדאמרינן בברכות חציף איניש דמפרסם חטאיה שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. והני מילי בעבירות שבין אדם למקום, אבל בעבירות שבין אדם לחבירו מתודה עליהם ברבים אם הם ידועים לרבים, או מתודה עליהם לחבירו שחטא לו ואומר אמנם חטאתי לך ועשיתי לך כך וכך והריני היום שב ומתנחם ומבקש ממך שתמחול לי. ונראה לומר דאפילו עבירות שבין אדם למקום, אם עשאן בפרהסיא צריך שיפרסם תשובתו והכנעתו לרבים, כדי שלא יחשדוהו שעומד במרדו, וכדי שאחרים ילמדו ממנו לשוב ולהכנע ממעשים שאינם מהוגנים. ואז יהיה מכלל מזכי את הרבים. וה"ר יצחק אבן גיאת כתב דהילכתא ומנהגא שאינו צריך לפרוט את החטא. וכל המתגאה ואינו מודיע, אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה, שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח. ומפרסמין את החנפים מפני חלול השם שנאמר ובשוב צדיק מצדקתו וגו'.
<h2>דף פז.</h2>
כל המזכה את הרבים אין מספיקין בידו לעשות עבירה, כדי שלא יהיו תלמידיו נוחלין את העולם הבא והוא יורד לגהנם, שנאמר לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, שלא יהיו תלמידיו בגהנם והוא נוחל את העולם הבא, שנאמר אדם עשוק בדם נפש בור ינוס אל יתמכו בו. והאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר. עבירות שבין [אדם למקום] יום הכפורים [מכפר] שנאמר מכל חטאותיכם לפני י"י תטהרו. עבירות שבינו [לבין חבירו אין] יום הכפורים [מכפר עד שירצה את חבירו]. וכל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו שנאמר בני עם ערבת לרעך תקעת לזר כפך נלכדת באמרי פיך עשה זאת איפה בני והנצל, אם ממון יש לו בידך התר פסת יד, ואם לאו הרבה עליו רעים. וצריך לפייסו בשלש חבורות של שלשה בני אדם, שנאמר ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי. ואם מת מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ואומר חטאתי לי"י אלקי ישראל ולזה שחבלתי בו או שעשיתי לו כך וכך. כל המבקש מטוי מחבירו אל יבקש יותר משלש פעמים שנאמר אנא שא נא ועתה שא נא וגו'. ודוקא חבירו, אבל רבו עד דמפייס ליה. ירושלמי [פ' החובל ה"י], בשלא הוציא עליו שם רע, אבל הוציא עליו שם רע אין לו מחילה עולמית, והילכך צריך לפייסו עד דמפייס ליה ואפילו חבירו.
עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה, ואלו הן, רכילות, ולשון הרע, ובעל חימה, ובעל מחשבה רעה, והמתחבר לרשע, והרגיל בסעודה שאינה מספקת לבעליה, והמסתכל בעריות, והחולק עם הגנב, והאומר אחטא ואשוב, והמתכבד בקלון חבירו, והפורש מן הצבור, והמבזה אבותיו, והמבזה רבותיו, והמקלל את הרבים, והמעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה, והמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה, והמשתמש בעבוטו של עני, והמקבל שוחד על מנת להונות אחרים, והמוצא אבדה ואינו מחזירה לבעליה, והרואה את בנו בתרבות רעה ואינו ממחה בידו, והאוכל שור עניים יתומים ואלמנות, והחולק על דברי חכמים, והחושד בכשרים, והשונא את התוכחות, והמלעיג על המצות.
רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא. כולה שתא לא אתא לגביה. במעלי יומא דכפורי אמר רב איזיל אנא ואיפייסיה. פגע ביה רב הונא אמר ליה להיכא אזיל מר. אמר ליה לאפוקיה ההוא גברא מדעתאי. אמר קא אזיל אבא למיקטל נפשא. אזל קם עילויה, הוה יתיב קא פלי רישא. דלי עיניה וחזייה. אמר ליה אבא את זיל לית לי מילתא בהדך. בהדי דקא פלי רישא תבר רישא נדא גרמא אותיב ליה בקועיה וקטליה. כתוב בהלכות ה"ר יצחק אבן גיאת ז"ל, והא דאמרינן [כ"ב ע"א] כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, אוקימנא בצערא דגופא ונקיט ליה בליביה עד דמפייסין ליה ומפייס, דתניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. אבל [הא] דכתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך, אוקימנא בממון, כדתניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה, נקימה אמר לו השאילני קרדומך אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני מגלך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. איזו היא נטירה, אמר לו השאילני מגלך אמר לו לא, למחר אמר לו השאילני קרדומך אמר לו הילך איני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה.
<h2>דף פז:</h2>
מצות ודוי יום הכפורים צריך שיתודה ערב יום הכפורים קודם שיאכל, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. ואע"פ שהתודה קודם שיאכל ושישתה צריך שיתודה אחר שיאכל וישתה. ואע"פ שהתודה ערבית יתודה שחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה. והיכן אומרה, אחר תפלתו, ושליח צבור אומרה באמצע. מאי אומר, אתה יודע רזי עולם. ואם אמר אבל חטאנו תו לא צריך. והאידנא נהגו לומר אבל חטאנו ואתה יודע רזי עולם. וכד שמע ודויא דאבל חטאנו דשליחא דצבורא צריך למיקם אכרעיה, ואע"פ שהתודה בינו לבין עצמו בתפלתו. כיצד מתודה אנא השם חטאתי עויתי פשעתי. וכן בדוד הוא אומר חטאנו עוינו והרשענו. וכן בדניאל הוא אומר חטאנו עוינו הרשענו. אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם בשעה שחוטאין ישראל ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות. עונות אלו זדונות, וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. פשעים אלו המרדים, וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי, אז תפשע לבנה בעת ההיא. חטאים אלו השגגות, וכן הוא אומר נפש כי תחטא בשגגה.
תנן התם במסכת תענית [כ"ו ע"א], בשלשה פרקים בשנה הכהנים נושאים את כפיהם ארבע פעמים ביום בשחרית במוסף במנחה ובנעילת שערים, בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים. מאי נעילת שערים, צלותא יתירתא. פתח באתה בחרתנו ומסיים במה אנו. והני מילי שליח צבור, אבל יחיד אומרה אחר תפלתו, פירוש, מה אנו. תפלת נעילה פוטרת של ערבית, דצלותא יתירתא היא, וכיון דצלי תו לא צריך. והאידנא נהוג עלמא לצלויי תפלת ערבית אחר נעילה. ירושלמי [ברכות פ"ד ה"א], מאי נעילה, נעילת שערי היכל, פירוש והוא קודם שקיעת החמה סמוך לשקיעתה. וכן כתבו ה"ר משה וה"ר בעל הלכות ושאר הגאונים. והוא מכי הוי שמשא בריש דיקלי. וראוי לדקדק על זה שלא יאחר יותר מדאי מפני הברכה שחותם בא"י מקדש ישראל ויום הכפורים, וכיון שעבר היום הויא הברכה ברכה שאינה צריכה ואינה ראויה ועובר עליה על לא תשא. ואם מפני התוספת שצריך להוסיף מחול על הקדש, בתוספת כל דהו סגי כמו שכתבנו לעיל [פ"א ע"א]. ואע"ג דרב הוא מצלי של שבת בערב שבת ושל מוצאי שבת בשבת [ברכות כ"ז ע"ב], ההוא דוקא להקדים תפלת ערבית בההוא פלג המנחה אחרון שהוא שעה ורביע, כמו שביארנו בפרק תפלת השחר, אחר זמן מנחה קטנה, שהיא מתשע שעות ומחצה עד אחת עשרה שעות פחות רביע, ועד ועד בכלל, דסבר דמכי שלים זמן תפלת מנחה מתחיל זמן ערבית היכא דצורך שעה הוא. אבל לאחר תפלת המנחה עד צאת הכוכבים ליכא מאן דאמר. והוא הדין לתפלת נעילה, דהא פרסי בה כהני ידייהו ומקמי שקיעת החמה הוי זמנה. והיכא דהוי יום המעונן ראוי להקדים יותר מפני הברכה כמו שכתבנו.
הרואה קרי ביום הכפורים יורד וטובל. פירש בהשלמה אם ירצה. ואע"ג דבעל קרי מותר בדברי תורה ובקרית שמע, מכל מקום אם רצה לטבול הרשות בידו, לפי שאין כונתו להקר אלא לנקות את עצמו. וכן נראה מהלכות הרב ז"ל. וכן כל שאר חייבי טבילות כגון נדה ויולדת. אע"ג דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה, מסתברא דהאידנא ליכא טבילה בזמנה לנשים, דכולהו ספק זבות שוינהו רבנן, הילכך לא דחו יום הכפורים. ומיהו דוקא ליום הכפורים, אבל לענין שבת ויום טוב נהגו לטבול. וכן נראה דעת ההשלמה במסכת נדה. אך הראב"ד כתב שתימה [הוא] היאך טובלות. ומכל מקום נראה מדבריו שכך היו נוהגות אפילו בדורו. לכך אין ראוי למחות בידן. הרואה קרי ביום הכפורים עונותיו מחולין וסדורין לימחל. וכתב ה"ר יצחק אבן גיאת, דדוקא בשלא הרהר. אבל הרהר אינו סימן טוב שנאמר ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה. הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה כולה. אם עלתה לו שנה מובטח שהוא בן העולם הבא. תדע שכל העולם כולו רעב והוא שבע. מפיש חיי סגי ומסגי.
